בחודש אוקטובר 2011 יצאו אורלי וילנאי וגיא מרוז לטיול קרוואנים באיטליה ליום הולדת החמישים של גיא מרוז, לאחר שהשכירו את הקרוואן בראלי קרוואנים וקיבלו יעוץ ותכנון מסלול על ידי צפריר ישי.
את חוויות הטיול שלהם והחוויות מהקרוואן תאר גיא מרוז בסדרת כתבות שפורסמה לאחר שחזרו מהטיול בטור האישי שלו במדור מקומי באתרNRG מעריב.
הכתבות מובאות בהמשך מועלות באישורם ועל כך תודותינו להם, לא נעשה כל שינוי בהם. את הקישורים בכותרות הפרקים הם לכתבות כפי שפורסמו באתר NRG מעריב.
גלעד שליט בטוסקנה
יומיים לפני השחרור של הילד (שהיה של כולנו ועכשיו הוא בעיקר של הכולירות שלא נותנים לו לנשום) נסענו לטיול יום הולדתי ה-50. זה טיול שעיקרו נעשה בקרוון ועבדנו עליו חצי שנה מראש. האפשרות לדחות או לבטל בגלל יום השחרור הייתה מתסכלת.
חשבנו על הרבה אופציות שייקרו במהלך טיול של למעלה משבועיים: מלחמה נראתה הגיונית, רעידת אדמה, ואפילו אסון כלכלי, אבל לא חשבנו שהשחרור של גלעד, שעליו חלמנו, פיללנו, ואפילו עבדנו למענו לא מעט, יקרה דווקא כשאנחנו בארץ המגף הכמעט מושלמת.
והנה, החיים, משוגעים כמו החיים, הביאו אותנו ביום השחרור לכפר קטן על איזו רמה בטוסקנה, שם מצאנו את קפה האינטרנט היחיד באזור. שתבינו, מי שרוצה לעשות כסף ומהר, צריך לצאת עם סטארט-אפ ששמו "אינטרנט באיטליה". זה לא שאין להם, יש להם, אבל הוא לא באמת מחבר בין מחשבים. הוא יותר בעניין של
אווירה כללית של מי יעשה קפה וכמה אנטיפסטי לשים לאדון. פייסבוק באזור אומבריה הוא כרגע סוג של ממרח, ויש שמועה שכמה סניורים עובדים על חיבור לסקייפ, אבל דרך טלפון של בזק.
הגענו לקפה הזה והסתערנו על המחשב המקומי כדי לבלוע את התמונות המרגשות/ מזעזעות/ הזויות של שליט מתראיין בפיג'מה אצל אופרה וינפרי המצרית, ששתתה את דמו בכיף מזרח-תיכוני ידוע ומוכר. לקפה התפרצה לפתע משפחה נוספת ועטה על המחשב השני שהיה שם. הם חיבקו אותנו בהתרגשות והתיישבו לראות את הילד.
אין כמו להיות בבית ברגעי אופוריה, אבל החוויה של לראות את הרגע הזה בין איטלקים שהתבוננו בנו בהשתאות וישראלים שדמעו כמונו, היה אירוע שכנראה לא אשכח בחיי. שיהיה בהצלחה גלעד. ישראל היא לא בדיוק מה שסיפרו לך, אבל איזו מדינה אחרת הייתה מביאה אותך ככה הביתה. ועכשיו לטיול יצאנו, כלומר לקרוון.
כתבה באתר – חלק 1
קורס ההכנה לקרוון
לפני החגים כבר התחלתי לדוש אתכם בהכנות הרבות שעשינו לקראת היציאה לטיול הזה. הסבירו לנו הכול על המים השחורים (בשירותים), המים האפורים (מהכיור) והגז המרכזי, ואכן הגענו לאיטליה די מוכנים. אבל שום קורס לא יכול להכין אותך לדבר האמיתי. החיים בקרוון. קורס הכנה לקרוון זה כמו קורס הכנה ללידה רק עם יותר צירים וטיפה יותר צער. הצער מגיע כשאתה נפגש עם החברה המשכירה.
בחור באמת מקסים קיבל אותנו, והוא אפילו דיבר אנגלית - נס מקומי שאי אפשר לזלזל בו. רוברטו החמוד (ממוצא רומאי ברור) הסביר לנו כמה דברים פשוטים על מהות היחסים בינינו. בגדול, אחרי שנפרדנו מסכום לא מבוטל עבור ההשכרה הכללית למען השינה והמגורים במשאית, הסביר לנו רוברטו שיש עוד כמה דברים קטנים שיעלו כסף:
אם למשל לא נצחצח את הקרוון לפני החזרתו, נשלם 50 יורו. אם נחזיר את הקרוון בזמן שרוברטו הולך לאכול אנטיפסטי בצהריים, זה יעלה עוד 50. אם אתה מחזיר עם המים האפורים זה יעלה במבצע 75, ואם תעז להחזיר עם המים השחורים (שזה מה שאכלת והוצאת לבית השימוש הכימי שנמצא מתחת למיטה), אתה גם משלם וגם חוטף נזיפה חמורה מראש מסדר הקמפרים העולמי.
אבל, וזה מאוד חשוב - אם חס וחלילה הקרוון יחטוף איזו מכה קטנה בזמן הרוורס, נשלם, שימו לב, 350 יורו על כל מכה. כל מכה. אבל בשביל זה יש את אשתי ואת הביטוח. נתחיל מאשתי.
רוורס עם אשתך
לא עושים רוורס עם הקרוון בלי אשתך מחוץ לאוטו שצועקת "תשבור! תשבור עוד!" זה יכול להיות גם הפוך, אתה בחוץ צועק והיא שוברת. אבל זה גם היה יכול להיגמר במלון ורכב שכור.
ובכל זאת עשינו את השטות הזו עם הקרוון, אז למה לשחק אותה במה היה יכול להיות? אורלי עמדה בחוץ ואני שברתי. בהתחלה שברתי רק פנס אחד קטן, ולאט-לאט נכנסתי לאדישות מבחינת חפצים איטלקיים שבירים והקרוון הוחזר עם עיצוב חדש, מזרח-תיכוני משהו, אבל עם קסם רב. אבל בשביל דברים כאלה בדיוק יש ביטוח!!
הביטוח
כברבארץ הציעו לנו לעשות את הביטוח הכי מקיף שאפשר. מה אכפת לכם, כך אנשי הביטוח, תקנו פוליסה שתגן עליכם מכל אפשרות שלא תסתבכו, קרוון עולה המון כסף אם קורה לו משהו. וזה מה שעשינו.
בשביל עוד איזה 150 יורו היה גם ביטוח שכלל כל אפשרות, להוציא אפשרות אחת קטנה, אפשרות ה"השתתפות העצמית". מתברר שהביטוח הכי טוב לא מכסה את ההשתתפות של 350 יורו על כל מכה שהמשאית תחטוף. והיא חטפה כאמור. פה הגיעו לעזרי אנשי ה"סופר-ביטוח" עם פוליסה מפתיעה שמכסה אותך גם על ההשתתפות העצמית. בשביל עוד 100 יורו היינו מוגנים גם מזה.
מאוד חסכוני הקרוון אם אתה לא לוקח בחשבון כמה הוצאות קטנות כמו מימון חברת ביטוח, קניות של כמה דברים שהתגלה שהם חסרים בארץ היעד כמו סדינים, מגבות, כלים, סוכרזית, מנורות להחלפה, מנורות להחליף את המנורות להחלפה, סלוטייפ לדלת שלא רוצה להיסגר ודופקת לאורלי בראש, כניסה לקמפינג חביב (40 יורו), וגם יש את ההוצאה הזו של בתי מלון כל יומיים, כשאתה מבין שאין מצב שאתה ישן עוד לילה באוטו הזה או בקמפינג הזה עם כל הגרמנים מסביב. אתה בן 50, היה חלום, זה יופי, עכשיו צריך גם לחבר את שברו.
אפרופו גרמנים, התחקיר שלי מעלה שבכל קמפינג היו 80 אחוז גרמנים ו-20 אחוז ארים, שזה גרמנים פחות טובים. היה לא קל במחנה.
כל יתר סיפורי הקמפינג יגיעו בשבוע הבא, אבל שלא יהיו טעויות - מדובר בחוויית חיים, רק לא בטוח שצריך לעבור אותה באמצע החיים, אפשר לחכות קצת.
לכתבה באתר – חלק 2
הטיול בקרוון, טייק 2
למי שהפסיד את הפרקים הקודמים: נסענו רעייתי ואני לטיול בקרוון באיטליה. ראשית, אני רוצה להבהיר, לנוכח לא מעט תגובות שקיבלתי, שכן נהנינו. פשוט זה היה קצת כמו שחיילי סיירת גולני נהנים, אבל הייתה הנאה ואולי נעשה את זה שוב. ברשותכם נחזור לליבה של הטיול - הקרוון והקמפינג עצמו.
אני לא יודע מתי בפעם האחרונה התרחצתם במקלחת משותפת, אני עשיתי את זה לפני המון שנים וגם אז היה לא כיף. עם גרמנים בלבד, זה עוד פחות כיף. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה נכנסתם עם גרמני למקלחת, רוב המשפחה שלי עשתה את זה לפני המון שנים בגולה וזה נגמר לא משהו.
בקמפינג הראשון שבו היינו הגדילו לעשות וברקע התנגנה מוזיקה קלאסית. אולי זה היה וגנר, אני לא בטוח. נכון, יש בתוך הקרוון מקלחת. רק שבשביל שיהיה מקום להתקלח צריך להזיז את השירותים. זה אמיתי, השירותים אכן זזים על מסילה ואז רק נשאר להעביר את ארון התרופות מעט ימינה, את הכיריים טיפה שמאלה, ואפשר להתרחץ.
אז זהו שלא. הזרם שבוקע מהדוש הוא וירטואלי. אתה חש במים אבל רק באווירה של המים. זה נעים כי יוצאים מהמקלחת יבשים ולא ממש צריכים להתנגב. ואיפה לעזאזל שמתי את המגבת? מנגד, גם לא יוצאים ממש נקיים והאופציה של המקלחת עם הגרמנים עדיפה.
בשבוע הבא - כל האמת על התשוקה שלי ושל הקרוון להתחבר לחשמל ואיך כל האמצעים לכך כשרים. גם אם חונים בחניה של מלון כי נמאס לישון בקרוון!
לכתבה באתר – חלק 3
הטיול בקרוון טייק 3
הנה תקציר הפרקים הקודמים: לקחנו קרוון לטיול באיטליה. הייתה חוויית חיים לצד חוויות בלתי הפיכות למזכרת. אני רוצה להתמקד שוב בקמפינג, אותו מקום שאליו אתה מגיע בסיומו של כל יום טיול כדי למלא את המצברים של המלון הנוסע, לרוקן את השירותים, להתקלח כמו בן אדם ולצפות במנהגיהם המוזרים של הגרמנים שעברו זמנית לאיטליה.
אחרי שעברת את שלב ההרשמה, שילמת איזה 40 אירו, אתה עט למקום החניה שקצבו לך ומתחבר מיד לחשמל. קשה לתאר את האושר שחוצה את גופך ברגע שהמנורה הקטנה בקרוון נדלקת ומאשרת שאכן יש לך כרגע 220 וולט. מעולם לא ייחסתי חשיבות לכמות הוולטים אתם אני חי, מאז הטיול הזה התהפכתי לגמרי ואני מעריץ כל ואט.
ברגע שאתה מחובר לחשמל אתה מרגיש חלק מהקהילה, אתה מרגיש שייך למשהו. נכון, גם כשאתה לא מחובר, והמקרר, החימום, הגז - כולם עובדים על מצבר האוטו - הכול בעצם אותו דבר אבל התחושה, הו התחושה... החיבור ל-220 הוא רגע מזכך שאותו אני מנסה לשחזר מאז שחזרנו לארץ, אבל מהר מאוד התברר לי שבחיי היום-יום כולנו 220, כולנו אחים לאותה משוואה ומשלמים על זה, מהחודש הבא אפילו יותר.
דבר חשוב נוסף שלמדנו מהשהייה בקמפינג הוא הוויתור על הקמפינג. נכון, כל הרעיון הוא להגיע למקום מוגדר, מלא חצץ וגרמנים, להתחבר לחשמל ולחשוב על עתיד יותר טוב אבל מנגד, יש אופציה אחרת: מהר מאוד התברר שהקרוון מסוגל, יכול ורוצה לחנות גם בחניה של בתי מלון די יפים שהיו ממש קרובים לקמפינג.
כן חברים, אחרי שהפנמנו את האופציה הבלתי ירדנית הזו, הקרוון שלנו חנה לא מעט בבתי מלון חביבים למדי ולכמה שעות לא התרכזנו בפינוי המים השחורים וכמה קשה יהיה להגיע למקלחת הציבורית בקור של איטליה. נכון, בלילות הללו לא הגשמנו את החלום הבורגני של בית מלון נוסע אבל מנגד, החליפו לנו מצעים או יותר נכון - היו לנו מצעים. חוויה מרגשת בפני עצמה. בשבוע הבא - פירנצה ובית השימוש שנקרא מילאנו.
לכתבה באתר – חלק 4
הטיול בקרוון טייק 3
הנה תקציר הפרקים הקודמים: לקחנו קרוון לטיול באיטליה. חוויית חיים שלעתים גלשה לחוויה צבאית או לפחות כזו שמצריכה הבנה גמורה בניקוז שירותים כימיים. לפני שיצאנו מהארץ עברנו קורס אצל צפריר, איש יקר מסור כולו למים השחורים והאפורים ולחוויית הקרוון. מעבר לסדנה מקיפה על כל פרט בקרוון, נתן לנו צפריר את מספר טלפון החירום שלו. כל בעיה, בכל שעה, אתם יכולים להתקשר אליי ואני עונה. וכך באמת היה. צפריר היה זמין בכל שעה, מה שגרם לי להתמכרות קלה ולהפיכתי מעיתונאי עצמאי ודעתני לקרציית-על מבולבלת ובלתי מתפקדת ללא צפריר.
בהתחלה לא שמתי לב שאני לא מסוגל להחליט כלום ללא טלפון קטן לצפריר בבסיס האם בחדרה. זה נגמר בפירנצה. אורלי אמרה לי שאנחנו צריכים לדבר. אתם מכירים את המשפט הזה ואת התחושה, נכון? זה משול לתחושה של מישהו שישראל כץ החליט לשבת עליו לדקה או שתיים. "אנחנו צריכים לדבר" לא נגמר טוב אף פעם.
צלצלתי מיד לצפריר, אורלי זרקה את הטלפון לנהר הארנו. אמרתי לכם שזה לא נגמר טוב. אחרי זה קיימנו יחסים של אחרי המריבה בקרוון, אבל המים השחורים עלו על גדותיהם כי לא העברנו את הקרוון מגז זורם לחשמל סטטי או משהו כזה. יכול להיות שסתם שכחנו לסגור את המים בכל מקרה. גם בפירנצה יש בתי מלון ושלום הבית חזר. למחרת חשתי געגוע לצפריר וגם התלבטתי אם להעביר את החימום למצב נוזלי. צפריר ענה לי ואמר שאנחנו צריכים לדבר. נכנסתי לשירותים וקפצתי למים השחורים. לא, זה לא נגמר טוב.
לכתבה באתר – חלק 5
הטיול בקרוון, טייק 4
הנה תקציר הפרקים הקודמים: נסענו לטיול קרוון באיטליה. היה מקסים, לפרקים היה מסע אלונקות מאתגר. אני רוצה היום להתמקד בכמה כללים פשוטים שיש לבצע בקרוון לפני שעוזבים את הקמפניג ונוסעים ליעד הבא. חשוב נורא לסגור את כל הארונות והחלונות שנפתחים כלפי מעלה. נורא-נורא חשוב. אם לא סוגרים חלון הוא נשאר בעץ הראשון בו הוא פוגש (והוא פוגש. 150 אירו אחרי ויכוח), ואם לא סוגרים ארון הוא נתקל בראש הראשון שהוא פוגש, לא כיף.
אני חושב שאורלי החלה לשנוא את הקרוון ביום השלישי, כשדלת הארון הארוך הפסיקה להיסגר ונחבטה בראשה הענוג מדי 15 שניות. במילאנו החלטנו להיפרד מהארון הארוך. ביער קטן קברנו את הארון ללא קדיש, ללא עדים, ללא חשש לשארית. לא חייבים ארון, את הראש של אורלי דווקא רצינו. רצינו כי היינו חייבים שני ראשים כדי להבין מה זה הפח זבל הזה ששמו מילאנו? אני הרוס על איטליה, אבל מילאנו זה גועל מרוכז. הזהירו אותנו מראש, אבל בכל זאת, מילאנו, עם הדולצ'ה והגבאנה, עם לה טרביאטה, עם לה סקאלה... שלא לדבר על ורדי!
ואז כשאתה מבין שמאסטרו ורדי קיבל במילאנו רק סמטה ובית קפה קטן על שמו אתה מבין שמילאנו היא אירוע מיותר. מנגד, אני זוקף לזכות מילאנו תובנה שהייתי זקוק לה מאוד. נכנסנו למסעדה מפונפנת מול הלה סקאלה. 35 אירו הם רצו על אפרטיף קטן שלפני האוכל. הנה 35 סיבות ללכת מהמסעדה לקיוסק שממול ותובנה אחת חשובה - כל הגורמה הזה מיותר ואידיוטי.
מי שאכל כמוני קיבת פרה (פרה נמוכה) בדוכן בפירנצה טבולה במיצי קיבה בלתי מתפשרים - יודע שכל הגורמה הזה תם זמנו. כל צלחות הענק עם הזוקיני המזוקק באמצע? אידיוטי, בואו נודה. אני הרוס על אוכל טעים, רק שונא (שוב) שגונבים אותי. הפרטים הבלתי כשרים בשבוע הבא.
לכתבה באתר – חלק 6
טיול בקרוון, טייק 5
הנה תקציר הפרקים הקודמים: לרגל יום הולדתי ה-50 לקחנו קרוון וחצינו את מיטב איטליה. היה אושר גדול לצד בעיות קלות משקל. היום אני רוצה ברשותכם להתייחס לחלק הכמעט אחרון במסע עם הקרונית - ניסיון פתטי לחזור לארץ עם הדברים שהבאנו, עם הדברים שקנינו ושאר תופינים לארץ הקודש.
כבר כשיצאנו לנכר לקחנו יותר מדי מבחינת משקל ומשכל. משכל כי צריך להיות נורא מטומטם לקחת סוכרזית מהארץ או סכין לחיתוך בשר. מתברר שבאיטליה היה גם את זה וגם את זה. סדינים דווקא לא הבאנו, ולאחר עיון קצר בשק השינה שקיבלנו בקרוון רכשנו מצעים במרכול מקומי בעיירה הראשונה שאליה נכנסנו. כן, באיטליה יש מצעים במרכול וזה נמצא ממש ליד הפרמז'ן. הבאנו המון דברים אידיוטיים לארץ המגף. שיא הטמטום היה סיר מיוחד לפסטה שתפס רבע מזוודה ושקל הרבה יותר ממנת האיי-קיו שלי.
אז נכון, היינו נורא מאורגנים בקרוון, רק לך תחזיר את כל זה לארץ פלוס שמינית איטליה אותה רכשנו כי היה נורא כיף לרכוש אותה. וכך הגענו עם 30 קילו אובר וייט לדלפק אל על, שמחים נורא לפגוש ישראלים, שמחים פחות לשמוע שניאלץ לשלם על משקל היתר 540 אירו! שתבינו, כל הכרטיס עלה 500 דולר, המחיר שהתבקשנו לשלם נראה לנו טיפה יותר משמעותי מעלות המנוע הימני של המטוס.
התחלנו לחלק מתנות לעוברים ושווים בטרמינל. גם ניסינו לתת לישראלים שטסו אתנו חלק משמונה המזוודות, אבל הרגע שאלו אותם אם "ארזתם לבד" והישראלי, אף שמשעולם לא ארז לבד, לא יודה בחיים שמישהו (סלב ככל שיהיה) נתן לו משהו להעביר. אחרי ויכוחים מרים הורידו לנו את המחיר לחצי, לקחנו משכנתה שנייה על הבית וחצינו גם את זה. למרות כל זה, אנחנו עדיין אוהבים את אל על, ולא חשוב אם לפעמים צריך למכור את הבית כדי להעביר מזוודה - זה עדיין הכי בבית בעולם.